יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה: במהדורת הבוקר (שלישי) שוחח קובי פינקלר, עם לילי הורביץ גץ, שהייתה בת 8.5 בלבד כשאחיה אבנר גץ נהרג במלחמת ששת הימים.

"אנחנו משפחה מושבניקית מכרם בן זמרה", מספרת גץ. "הימים היו לפני המלחמה ואבא מקבל צו מילואים. הוא היה המפקד האזורי ואבנר שואל אותו למה הוא לא מקבל גם כן צו מילואים. כשאבנר מקבל את הצו הוא לומד עם אבא הלכות מלכים של הרמב"ם, שאפילו חתן יוצא מחופתו מלחמת מצווה. וכך כלתו מלווה אותו לאוטובוס הצהוב במושב מירון שהעביר את החיילים לדרום, לצניחה במתלה".

"הזיכרון שלי מאבנר זה הכובע האדום שמבצבץ בין העצים ביום שישי כשהוא מגיע הביתה עם תרמיל על הגב וכל הילדים מטפסים עליו. זה הזכרון שלי מאבנר", שיתפה. 

עוד סיפרה: "כשהוחלט להעביר את הצנחנים לירושלים, הוא כותב גלויה לאבא ואמא – 'אני הולך להלחם במקום שאתם מאוד תשמחו כשאני אגיע לשם'. הוא בעצם מספר שהוא יוצא לקרב לשחרור ירושלים, אבל הוא לא זכה להגיע לכותל. בדרך אל הכותל, בסמטת המוות, בבית הקברות המוסלמי – הוא וחבריו מצאו מסתור בשל טעות בניווט. במקום להגיע לרחוב סלאח א-דין הם מגיעים לדרך שכם ושם אבנר חוטף את הכדור בראש מהצלפים הירדנים. שם הוא שרוע כמעט 24 שעות בלי יכולת לפנות אותו בגלל הירי. המחשבה הזאת שהוא שוכב שם כך. כמו בעקידת יצחק מול הר המוריה, הייתה לי יותר קשה מהמחשבה שהוא נהרג. לא יכולתי לשאת את זה. אני נושאת את הקושי הזה עד היום".

"כשהוריי לא שמעו ממנו, הם הלכו לחפש אותו, נסעו לבסיס הצנחנים בתל מונד ושם לא ידעו לומר להם. כשהם הגיעו הביתה כבר חיכה שם ג'יפ צבאי ולא היה צריך לומר יותר כלום…

"כשאבא שמע את הבשורה שאבנר נהרג הוא אמר – אוי לי שכך קרה לי ואשרי שזכיתי. אמא כבר לא יכולה הייתה לגור במושב יותר. היא אמרה שהיא רוצה להיות קרובה לאבנר".